פסק-דין בתיק תא"מ 186-09-11

מונחת בפני תביעה שעניינה בתאונת דרכים.

רקע:

ביום 24.7.2010 בחניה בחוף פולג בנתניה ארעה תאונת דרכים בה נפגע רכב התובעת (להלן: "התאונה").

העידה בפני התובעת 2 (להלן: "התובעת 2") שהינה נהגת הרכב המבוטח אצל התובעת 1 (להלן: "רכב התובעות"), כמו כן העיד עה/ 1 (להלן: "עה/1") שהינו נהג הרכב המבוטח אצל הנתבעת 2 (להלן: "רכב הנתבעת").

על מנת לסבר את האוזן, רכב התובעים היה רשום על שמו של נתבע 1, אולם עה/1 הצהיר כי הוא זה שנוהג ברכב ושהביטוח על שמו.

זאת ועוד, הנתבע 1 לא הגיש כתב הגנה והתובעות לא עתרו למתן פס"ד בהעדר הגנתו. 

עיקר טענות הצדדים:

לטענת ב"כ התובעות, עת חנה רכבן כדין בחנייה מוסדרת בחוף פולג, פגע בו בעוצמה רכב הנתבעת.

לשיטתו, גרסת עה/1 תמוהה, ולאור העדויות שנשמעו והראיות שהובאו יש לקבל את התביעה. כלומר, על-פי מאזן ההסתברות התביעה הוכחה.  

לטענת ב"כ הנתבעת, עדותה של התובעת 2 מתבססת על עדות שמועה, ולא הגיע העד שיספר את אשר התרחש.

זאת ועוד, מבחינת מוקדי הנזק אין התאמה בין שני כלי הרכב.

לאור האמור מבקש לדחות את התביעה.

דיון והכרעה:

השאלה הצריכה לענייננו בתיק דנן -  האם עלה בידי התובעות להוכיח את תביעתן, לפיה רכב הנתבעת פגע ברכב התובעת, וגרם לנזקים הנטענים.

אקדים ואומר, שלאחר ששמעתי את טענות הצדדים, את העדויות, עמדתי על נסיבות קרות התאונה, מיקום הרכבים, מיקום הפגיעות ועיינתי בכל אשר הובא בפני, השתכנעתי לקבל את התביעה.

ובמה דברים אמורים:

בקליפת אגוז, הערכת מהימנותם של עדים כדי לרדת לחקר האמת, היא מלאכה קשה, אך מלאכה מובהקת המוטלת על בית המשפט. בית המשפט מחליט על-פי אמירות העדים, על סמך התנהגותם בכלל ובפרט במהלך אירוע נשוא התביעה, התנהגותם במהלך העדות ואותות האמת המתגלים במהלכו של המשפט ( סעיף 53 לפקודת הראיות [נוסח חדש] תש"א - 1970).

ההתרשמות הינה מאז ומתמיד אחד מכלי העבודה המובהקים של הערכאה הדיונית השומעת ורואה את העד. אולם, לא הבעת פניו של בעל הדין ולא יופי תוארו, או צחות לשונו היא שתביא את בית המשפט לבכר עדות אחת על פני רעותה.

ברי הוא שבית המשפט צריך לתת תשומת ליבו לדרך בה מוסר העד את עדותו, אם בצורה שוטפת ומסודרת, אם בביטחון או בהיסוס. אך התרשמות זו, ראוי שלא תעמוד לבדה, אלא במסגרת המבחנים המקובלים להערכת עדויות, לרבות מבחן ההיגיון, והשכל הישר.